עו"ד אייל אבולפיה הורשע באיומים ותקיפת שוטר

חקיקה שאוזכרה:

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע'  153

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר והשופטים א' נחליאלי-חיאט ו-ש' יניב) בע"פ 10041-03-18 מיום 22.10.2018 בגדרו התקבל באופן חלקי, בהסכמת הצדדים, ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ה' נאור) בת"פ 16428-05-13 מיום 11.9.2016 ויום 22.2.2018.

1. המבקש, עורך דין במקצועו, הורשע לאחר ניהול הוכחות בכתב אישום המחזיק שלושה אישומים ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, חמישה חודשי מאסר על תנאי, קנס, פיצוי והעמדה בצו מבחן. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 22.10.2018 התקיים הדיון בערעור בו נכח המבקש בעצמו ויוצג על ידי עו"ד טלי גוטליב. בהמלצת בית המשפט המחוזי, הסכימו הצדדים למתווה שכלל הסכמה לגבי ההרשעה ולגבי העונש. בית המשפט המחוזי ציין כי ההנמקה למתווה "מעוגנת בחומר הראיות ובטיעונים ששמענו". על כן, בהסכמת הצדדים נקבע כך: ההרשעה באישום הראשון, בעבירה של ניסיון תקיפה, נותרה בעינה; המבקש זוכה מעבירת האיומים שיוחסה לו באישום השני תוך השארת ההרשעה בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר על כנן; המבקש זוכה כליל מהמיוחס לו באישום השלישי. באשר לעונש, בית המשפט המחוזי ביטל את עבודות השירות ואת צו המבחן, הותיר את המאסר המותנה על כנו והפחית את סכומי הקנס והפיצוי. בשולי הדברים ציין בית המשפט המחוזי את התרשמותו שהמבקש נמצא כיום במקום אחר בחייו ואת תקוותו שהמבקש יוכל להמשיך בחייו מבלי שההרשעה תעמוד לו לרועץ.

2. בחלוף שבועיים, ביום 5.11.2018, הגיש המבקש, בעצמו, בקשה לתיקון פרוטוקול בגדרה ביקש לתקן את פסק הדין, או לחלופין את פרוטוקול הדיון, כך שיכלול את הנימוקים שהביאו את בית המשפט המחוזי להורות על זיכויו החלקי. לחלופין ביקש המבקש לחזור בו מהסכמתו למתווה. לאחר שהתקבלו תגובת המשיבה ותגובת באת כוח המבקש, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 11.12.2018 כי לא מצא ממש בבקשה ועם זאת ציין כי במהלך הדיון נאמרו "דברים מכובדים ביחס לפרופ' טיאנו", שערך חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המבקש, וכן "הובעה הסתייגות" מההבחנות שעשה בית משפט השלום לגבי האישום השלישי, מה שהוביל לזיכוי המבקש מאישום זה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי "פסק הדין ניתן לאחר דיון ממושך, ממצה ובהסכמה מלאה של כל הצדדים. אין מקום לפתיחת הדיון מחדש". כשבועיים לאחר מתן החלטה זו הגיש המבקש "בקשה לביטול פסק הדין ומתן פסק דין מנומק", שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

           מכאן הבקשה שלפניי.

3. המבקש מגולל בבקשתו את השתלשלות האירועים בעניינו וטוען כי הותרת הרשעתו על כנה מהווה עיוות דין מהותי וחוסר צדק. לטענת המבקש עניינו מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית: האם בעת זיכוי נאשם מהאישום העיקרי יש להורות על זיכויו גם מהאישומים הנלווים? האם כאשר יש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין יש לשמוע את הערעור באופן דו-שלבי? האם רשאי בעל דין לחזור בו מהסכמתו להצעת בית המשפט מאחר שלא צוינו נימוקי ההצעה בפרוטוקול? האם ראוי היה בנסיבות העניין לייחס לו עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו? אשר להסכמתו למתווה, טוען המבקש כי במהלך ההפסקה בדיון, בטרם הודיעה באת כוחו על קבלת המתווה, התכוון לבקש שהות של מספר ימים כדי לכלכל את צעדיו "אלא שבקשתו זו לא הבשילה". המבקש הוסיף כי העובדה שהערות בית המשפט בדיון, בדבר חוות דעתו של פרופ' טיאנו ובדבר זיכויו מהאישום השלישי, לא נרשמו בפסק הדין פגעו ב"ציפייתו הלגיטימית". לטענתו, פגיעה זו שומטת את הסכמתו "הרעועה ממילא" להסדר. מטעמים אלו, נטען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהורות על זיכוי המבקש, או לחלופין על ביטול הרשעתו.

4. לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי עומדת באמות מידה אלו.

           ראשית, הבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית או ציבורית המצריכה הכרעה בענייננו, ומרבית טענות המבקש מכונסות למעשה לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

           שנית, לא מצאתי כי מתקיים חשש לעיוות דין. המבקש, שהוא כאמור עורך דין בעצמו, נכח בדיון בבית המשפט המחוזי והיה מיוצג על ידי עו"ד גוטליב שהודיעה במפורש כי המבקש מקבל את המלצת בית המשפט. המבקש אף מציין במפורש בבקשתו זו כי הסכים למתווה במועד הדיון וביקש לחזור בו מההסכמה רק מספר שבועות לאחר מכן, לאחר שלא היה שבע רצון מנימוקיו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהסכמתו המלאה והברורה של המבקש ולא מצאתי בסיס לחשש כי פסק הדין הביא לעיוות דינו. למעלה מכך, בית המשפט המחוזי נענה לבקשת המבקש ואותן ההערות אשר ביקש המבקש להוסיף לפרוטוקול הדיון אכן נרשמו בהחלטה מיום 11.12.2018, אף אם לא במילים המדויקות בהן נקט המבקש. על כן, איני מוצא כי נפל כל דופי באופן פעולתו של בית המשפט המחוזי, ואף נשמט למעשה הבסיס בגינו עותר המבקש לחזור מהסכמתו. למעלה מן הצורך יוער, כי לאור כל האמור, ברי כי לא מתקיימים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה על מנת להותיר לנאשם לחזור בו מהודייתו בשלב הערעור (ראו סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ע"פ 6349/11 שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל (10.6.2013)). למבקש ניתנה ההזדמנות להעלות את מלא טענותיו בפני שתי ערכאות ואין באפשרותו לערוך כעת "מקצה שיפורים", לאחר שבחר להסכים למתווה שהציע בית המשפט המחוזי, ולהעלות טענות החותרות תחת ההסכמה שנתן. 

5. הבקשה נדחית אפוא.

 ניתנה היום, ‏י' בניסן התשע"ט (‏15.4.2019).  

5129371

_________________________

   19011730_Q01.docx   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il

ג' קרא 54678313-1173/19

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה