בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת"פ 16428-05-13 מדינת ישראל נ' אבולפיה

 

 

לפני כבוד השופטת  הדסה נאור                                                            תאריך: 22.02.18
המאשימה

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד אלעזר ביאלין

 
 

 

נגד

 

הנאשם

אייל אבולפיה

ע"י ב"כ עו"ד שחר מנדלמן

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  25, 192, 273, 275, 379

חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961: סע'  44, 68, 69

 

מיני-רציו:

* בקשת ההגנה לסיים את ההליך באי הרשעה לא התקבלה. מן הראוי ליתן משקל מכריע לשיקול הציבורי ולהעביר באופן ברור את המסר הנורמטיבי, ולהעדיפו על הצורך השיקומי של הנאשם.

* דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה

* עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה

.

הנאשם, שהינו עורך דין בהכשרתו, במקצועו ובעיסוקו, הורשע בעבירה של ניסיון תקיפה, בשתי עבירות של תקיפת שוטר, בשתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בעבירה של איומים, ווזוכה, מחמת הספק, מעבירה אחת של איומים. כל זאת כאשר היה בגילופין תחת השפעת אלכוהול. ההגנה עתרה לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על ביטול ההרשעה.

.

בית המשפט פסק כלהלן:

סוג העבירות בהן הואשם הנאשם ונמצא אשם בביצוען, אינו מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה, על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים, בהם גמול והרתעה.

לא ניתן לאמץ את המלצת שירות המבחן, שכשמה כן היא בגדר המלצה בלבד, מתוך ששיקולי בית המשפט אינם חופפים בהכרח את שיקולי שירות המבחן. בית המשפט מופקד על הראייה הכוללת, ועל ההלימה בין חומרת המעשה לבין תוצאותיו, המכילה גם את אלמנט הגמול וההרתעה הכללי, ואינו מצטמצם בראייתו את שיקום הנאשם בלבד.

התוצאה היא שיש לדחות את המלצת שירות המבחן ועתירת הנאשם ובא כוחו לסיים את ההליך באי הרשעה.

 

גזר דין

 

  1. הנאשם, שהינו עורך דין בהכשרתו, במקצועו ובעיסוקו, הורשע, לאחר ניהול הוכחות בעבירות כדלקמן:

וזוכה, מחמת הספק, מעבירה אחת של איומים, הכול כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

 

ממכלול הראיות עולה כי הנאשם היה נתון בגילופין בעת ביצוען של העבירות בכל אחד ואחד מהאירועים.

 

  1. עובדת היות הנאשם עורך דין לא הייתה ואינה יסוד מיסודות העבירות בהן הורשע ואף אין קשר בינה לבין העבירות אשר ביצע על פי הכרעת הדין.

עם זאת, ההגנה סבורה כי לעובדת היות הנאשם עורך דין נודעת חשיבות בבוא בית המשפט להכריע בשאלת הענישה הראויה ויש לתת לה משקל כבר במסגרת ההחלטה המקדמית האם ראוי להותיר את ההרשעה על כנה או שמא נכון יותר לבטל את ההרשעה ולהסתפק בענישה חינוכית שיקומית.

 

  1. בדיון שנקבע לטיעונים לעונש הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם להפנות את הנאשם לשירות המבחן על מנת שיוגש תסקיר בעניינו.

ב"כ הנאשם ביקש ששירות המבחן יתייחס גם לשאלת ביטול ההרשעה. ב"כ המאשימה לא התנגד מפורשות לבקשת ב"כ הנאשם אף כי ציין שלאור נסיבות התיק אין מקום לבחינת שירות המבחן את שאלת ההרשעה והוסיף כי עמדת המאשימה תהא להטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

בהחלטתי הוריתי אמנם לשירות המבחן לבחון גם את בקשת ב"כ הנאשם, לא לפניי שציינתי ש"על פניו קשה לראות כיצד ניתן לסיים תיק זה באי הרשעה" כשהותרתי בידי ב"כ הנאשם את האפשרות לשכנעני שניתן לעשות כן בנסיבות התיק, זאת בהתחשב בכך שממילא, נוכח הסכמת המאשימה, הופנה הנאשם לקבלת תסקיר.

 

  1. שירות המבחן הניח 4 תסקירים.

 

בתסקיר הראשון פירט שירות המבחן בהרחבה את נסיבות חייו האישיות והמקצועיות של הנאשם.

 

באשר להתייחסות הנאשם לעבירות בהן הורשע מציינת קצינת המבחן בגוף התסקיר כי "הנאשם התקשה לקבל על עצמו אחריות מלאה לביצוען של העבירות נשוא הדיון", כשטען כי "ברקע  להן אירוע אותו חווה כטראומטי, שהתרחש בשנת 2011, במהלכו הותקף ברחוב על ידי שוטרים, לתפיסתו, ללא סיבת נראית לעיל ועל לא עוול בכפו. בעקבות התקיפה נפצע בפניו, נאזק ונלקח לטיפול רפואי […] לאחר מכן, נחקר בגין עבירות המייחסות לו אלימות כלפי השוטרים ושוחרר. אייל תיאר כי חווה אירוע זה כאירוע קשה ומשברי, בעקבותיו סבל אף מתסמינים של פוסט טראומה […]. (להלן: "האירוע המכונן" – ה.נ.). לתפיסתו, מאז אירוע זה ממשיך לחוות רדיפה בלתי פוסקת מצד השוטרים אשר היו מעורבים באירוע ושוטרים נוספים העובדים בתחנת משטרה זו".

 

הנאשם צמצם בפני קצינת במבחן את חלקו בביצוע העבירות, אך להתרשמותה הנאשם "הבין ביצוע העבירות על רקע נטייתו לפעול באימפולסיביות במצבים בהם חווה חוסר צדק, ועל רקע צורך להוכיח צדקתו […] כאשר היותו תחת השפעת אלכוהול, העצים את תגובותיו והיווה גורם מסיר עכבות".

הנאשם אמנם הביע חרטה ובושה, בפני קצינת המבחן, על מעורבותו בעבירות אולם התקשה לגלות אמפתיה כלפי פגיעתו במתלוננים ושלל בעייתיות בתחום האלכוהול, כשלדבריו צורך אלכוהול באירועים חברתיים בלבד, שולט בכמויות שצורך ולא מגיע לאובדן שליטה על התנהגותו. לכן, שלל צורך במעורבות טיפולית ייעודית בתחום ההתמכרות אך ביטא נכונות לבחון קבלת עזרה בתחום הנפשי, במסגרת פנייה לאבחון פסיכיאטרי.

לסיכום התרשם שירות המבחן כי בשלב זה של האבחון בולטת בעמדותיו של הנאשם עמדה קורבנית וחשדנית, שלהערכתם מהווה מרכיב במנגנוני ההגנה שלו, המקשים עליו לבחון לעומק ובאופן ביקורתי את קשייו הרגשיים ודרכי התמודדותו המכשילות אותו.

לאור כל אלה העריך שירות המבחן כי הסיכון להישנות עבירות אלימות הינו גבוה כשמידת החומרה הצפויה במידה ויפעל שוב באלימות הינה בינונית.

על אף הסיכון המשמעותי שהוערך במצבו, נוכח האפשרות לפגיעה אפשרית בתפקודו התעסוקתי כעורך דין, המליץ שירות המבחן להעמיק את האבחון ולבחון את הצרכים  הטיפוליים המתאימים במצבו.

 

חוות דעת פסיכיאטרית – לאחר הדיון שהתקיים בעקבות התסקיר הראשון פנה הנאשם לפרופ' טיאנו, מומחה בפסיכיאטריה (להלן: "פרופ' טיאנו"), אשר לאחר בדיקת הנאשם ערך חוות דעת, עליה אדון בהרחבה בהמשך, לפיה, בקצירת האומר, נמצא כי הנאשם סובל מתסמונת פוסט טראומה כתוצאה מהאירוע המכונן, כשחלק מתסמיני הפוסט טראומה בא אצלו לידי ביטוי "בקיבעון שממנו הוא אינו מסוגל להתנתק מ-2 גורמים, האחד, גורמי המשטרה והשני – המלחמה לצדק וחוסר פשרה בעשיית אי צדק ובמיוחד על ידי המשטרה"

התסקיר השני – הנאשם הגיע לשירות המבחן כשהוא מצויד בממצאי חוות הדעת הפסיכיאטרית.

 

לאחר שחוות הדעת נבחנה על ידי קצינת המבחן, הגיע שירות המבחן למסקנה כי "מבלי להתעלם מההערכה הפסיכיאטרית, אנו מעריכים כי התגובה הפוסט טראומטית מהווה רק אחד המרכיבים העומדים בבסיס ביצוע עבירותיו וקשייו הרגשיים של אייל החלו עוד קודם לאירוע הטראומטי המדובר, כשכאמור, אף לא ניתן לשלול בעייתיות בתחום צריכת האלכוהול.

עם זאת נוכח פנייתו של הנאשם לאבחון פסיכיאטרי והמוטיבציה הראשונית שביטא להשתלבות בהליך טיפולי […]", המליץ שירות המבחן על דחיית הדיון "על מנת לבחון יכולתו להירתם ולהיתרם ממעורבות טיפולית במצבו".

 

מהתסקיר השלישי עולה כי בתקופת הדחייה השתלב הנאשם ביוזמתו בטיפול פסיכולוגי פרטי העוסק בפוסט טראומה, במרכז הפרטי "התחלה חדשה", אותו עזב בהמלצת שירות המבחן.

 

בשיחה שהתקיימה בין שירות המבחן למנהלת המרכז "התחלה חדשה" עלה כי הנאשם פנה אליהם לאבחון בשנת 2014 במסגרת ההליך הנוכחי וכי בסיכום האבחון שנערך בתאריך 17.6.14 ציין הקרימינולוג המאבחן כי הנאשם הוא בעל דימוי עצמי נמוך וחולשת אגו, וכי קיימים אצלו דפוסי שימוש לרעה באלכוהול אשר אינו מודע להם במידה מספקת בנוסף "עלה הרושם כי הנאשם מתנער מאחריות על מעורבותו בעימותים מול שוטרים וכי הכחשתו מבוססת על טכניקות לנטרול המצפון המבוססות על אופן חשיבה אשר מאפשר לעבריין לקבל את העובדה שהוא מבצע עבירות ולנטרל את רגשי האשם העולים עקב ביצוען". הנאשם בחר אז לדחות את תוכנית הטיפול שהומלצה על ידי המרכז ושב ופנה אליהם עתה בשנית בבקשה להשתלב בטיפול בתחום הפוסט-טראומה, בו בחר שלא לשתפם בפנייתו הקודמת.

 

בנסיבות שאינן ברורות ואינן עולות בתסקיר השתלב הנאשם מחדש, בתאריך 6.9.17, בטיפול במרכז "התחלה חדשה" לאחר שהפסיקו כחודשיים קודם לכן, כאמור בהמלצת שירות המבחן.

 

משיחה שקיים שירות המבחן עם המטפלת הנוכחית של הנאשם במרכז "התחלה חדשה" ומדיווח בכתב שקיבלו ממנה עלה כי הינה מומחית בטיפול בפוסט טראומה (לא ברור מהאמור מה הכשרתה ומה ניסיונה של המטפלת) כשלדבריה הנאשם מצוי בראשיתו של התהליך הטיפולי, ומארבעת המפגשים שקיימה עמו עלה כי הוא סובל "מתסמיני פוסט טראומה עזים ועמוקים המתפרצים ביתר שאת כאשר פוגש בשוטרים" וכי לאור המוטיבציה שמגלה לטיפול מעמיק ויסודי, הפרוגנוזה בעניינו חיובית.

 

נכון לאותו שלב טרם עלו בשיחות בין המטפלת לנאשם דפוסי השימוש שלו באלכוהול

 

לאור התרשמות שירות המבחן מקיומה של נטייה לפנות לאלכוהול במצבי לחץ ומשבר שבו והמליצו לנאשם לפנות לאבחון ב"עמותת אפשר", "מתוך הנחה שהחלקים הטראומטיים יקבלו גם במסגרת זו מענה טיפולי הולם".

הנאשם שב ושלל בעיית אלכוהול וסירב לפנות לאבחון בתחום זה.

 

למרות האמור ונוכח התרשמות המטפלת הנוכחית, התרשם גם שירות המבחן כי חל שינוי ניכר בעמדתו של הנאשם באשר לנחיצותו של טיפול רגשי במצבו, באופן שעתה הוא מגלה מוטיבציה גבוהה ופנימית יותר להיעזר בגורמי טיפול ולתת בהם אמון בניגוד לעמדתו בתחילת תהליך האבחון, אז גילה מוטיבציה מילולית להשתלב בטיפול.

לאור זאת ועל מנת שלא לפגוע במוטיבציה שלו להמשיך ולהתקדם בטיפול, המליץ שירות המבחן על דחייה נוספת של הדיון.

 

מהתסקיר הרביעי והמסכם עולה כי בתקופת הדחייה המשיך הנאשם להגיע לפגישות עם המטפלת שלו במרכז "התחלה חדשה" ועל פי דיווחה של האחרונה לשירות המבחן להתרשמותה הנאשם מגויס לטיפול ומתמסר לו, כשהטיפול "מתמקד בעיבוד הטראומה ובבחינת אסטרטגיות התמודדות טובות יותר עם עמדותיו ביחס לגורמי חוק וממסד ועם מצבים בהם חש כי נעשה עוול  לו או לאדם אחר".

 

עוד הוסיפה המטפלת וציינה כי להתרשמותה אין כיום לנאשם בעיה של שימוש לרעה באלכוהול.

להתרשמות שירות המבחן, לאחר שיחה שקיימו עם הנאשם בעקבות ההליך הטיפולי שעובר, הנאשם "עדיין נתון בהצפה רגשית, מחזיק בעמדה קורבנית מול גורמי חוק וכי בשלב זה עדיין מתקשה להכיר בהתנהגותו הפוגענית באחר ומגלה ריכוז עצמי גבוה. לצד זאת ולמרות שאייל עדיין מתקשה להבחין במצבי הסיכון הנוספים המזומנים לו במסגרת עבודתו, התרשמנו כי הוא מגלה תחילה של גמישות מחשבתית ומגלה מחויבות לטיפול בו החל מתוך מוטיבציה פנימית".

 

בתסקיר זה לראשונה, כנראה לאור הערכת המטפלת של הנאשם במרכז "התחלה חדשה", לא חוזר שירות המבחן על הערכתו כי לא ניתן לשלול בעייתיות בתחום צריכת האלכוהול.

 

איני נכנסת לשיקולי שירות המבחן לסגת מהתרשמותם עד אותו שלב ואני גם מוכנה לקבל את טענת הנאשם לפיה אינו מכור לאלכוהול, אך הרושם העולה מהעובדה שאת כל העבירות בהן הורשע ביצע הנאשם בעת שהיה נתון תחת השפעת אלכוהו – כפי שגם התרשמו שירות המבחן, עד להגשת התסקיר הרביעי, והקרימינולוג, אשר בדק את הנאשם בשנת 2014 במסגרת המרכז "התחלה חדשה" – כי לנאשם דפוסי שימוש לרעה באלכוהול, שהינם בעלי פוטנציאל התמכרותי.

 

לסיכום, נוכח התגייסות הנאשם לטיפול, שלהתרשמות שירות המבחן יש בה כדי להפחית הסיכון בעניינו, המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן למשך שנה וחצי במסגרתו ימשיכו ללוות אותו בטיפול במרכז "התחלה חדשה" כגורם פיקוחי-סמכותי לצד הטלת צו של"צ כענישה קונקרטית וחינוכית.

 

בהתייחסו לשאלת הרשעת הנאשם בדין ממליץ שירות המבחן לשקול בחיוב סיום ההליכים המשפטיים בביטול הרשעתו, לאור החשש לפגיעה תעסוקתית במידה ויורשע בדין.

 

  1. התמקדות הטיפול במרכז "התחלה חדשה" בתסמונת "פוסט טראומה", החלה בעקבות חוות הדעת שניתנה על ידי הפסיכיאטר פרופ' טיאנו, שהוזכרה לעיל, ושלצידה ציינתי כי אתייחס אליה בהמשך.

פרופ' טיאנו קובע את ממצאיו לגבי מצבו הנפשי של הנאשם על סמך מה שסיפר לו הנאשם על נסיבות האירוע, בו היה מעורב, שהוגדר כאירוע המכונן.

 

אפשר שצודק פרופ' טיאנו שאין זה מתפקידו לבדוק את נכונות ואמיתות טענותיו של הנאשם לגבי נסיבות האירוע המכונן וגם בית משפט זה לא נחשף לכל העובדות, הן משום שלא חשב שיהא זה נכון לנהל את המשפט בתיק המכונן במסגרת הטיעונים לעונש בתיק זה, במיוחד כשמדובר בגרסה כבושה שלא עלתה במהלך ניהול ההוכחות, הן משום שהנאשם ובא כוחו סירבו לכל הרחבה בעובדות שסתרו את גרסת הנאשם והן משום שמהמעט שהובא לידיעת בית המשפט די כדי לקבוע כי העובדות, או לפחות חלקן, על יסודן קבע פרופ' טיאנו את ממצאיו ושמשו אותו כבסיס לקביעותיו בעניין מצבו הנפשי של הנאשם, היו למצער ובלשון המעטה לא מדויקות.

 

פרופ' טיאנו פותח את חוות דעתו בתיאור האנמנזה, כפי שסופרה לו על ידי הנאשם "מדובר בגבר שחווה לפני כ-6 שנים אירוע חבלתי במהלכו הוכה על ידי שוטר והואשם בתקיפת שוטר באותו מעמד. נאלץ להתמודד עם "גלגלי הצדק" במשך כ-3 שנים עד שנקבע שמדובר בהאשמת שווא".

 

אין מחלוקת כי ה"אירוע המכונן" ארע וכי במהלכו נחבל הנאשם בפניו ונזקק לטיפול רפואי ותפירת אוזנו שנחתכה, כפי שעלה הן מגיליון הטיפול בחדר מיון כירורגי של בית החולים ע"ש סורסקי בתל-אביב (במ/9) והן מתצלום החבלה באוזנו (במ/8).

כמו כן אין מחלוקת כי בעקבות אירוע זה נפתחה חקירה הן נגד הנאשם, בחשד לתקיפת שוטרים, והן חקירת מח"ש נגד השוטר/שוטרים המעורבים בחשד לתקיפת הנאשם וכי בסופו של יום נסגר התיק נגד הנאשם בעילה של העדר עניין לציבור והתיק נגד השוטרים נסגר בהעדר ראיות.

עם זאת חלוקים הצדדים על נסיבות האירוע, כשההגנה נלחמה על כל ניסיון של המאשימה להציג עובדות הסותרות את תיאור הנאשם את נסיבות האירוע, כך במהלך חקירתו של פרופ' טיאנו וכך גם בשלב הבאת הראיות לעונש, כשב"כ הנאשם הודיע כי הציע לב"כ המאשימה לותר על עדותו של עד ההגנה, שהזמין ושלדעתו עדותו הייתה מסייעת לחיזוק גרסת הנאשם לגבי נסיבות האירוע המכונן, כנגד ויתור המאשימה על עדותם של שלושת עדי ההזמה לעניין זה, שהוזמנו על ידה.

אופן התנהלות ההגנה סביב האפשרות שהמאשימה תציג תמונה אחרת של נסיבות האירוע המכונן, אפילו תמורת ויתור על עדותו של העד שלכאורה היה אמור לתמוך בגרסת הנאשם, הותירו בי את הרושם כי ההגנה חששה מעדותם של עדי ההזמה והעדיפה להשאיר את גרסת הנאשם ללא תמיכה וללא ערעור ולטעון כי חוות הדעת של פרופ' טיאנו התבססה על דברים שנאמרו לו מפי הנאשם, על פי תחושתו, מבלי להיכנס לשאלה מי באמת היה אחראי להתגלגלות אותו אירוע מהפן העובדתי.

חוות הדעת של פרופ' טיאנו אכן נכתבה על סמך הדברים שנמסרו לו על ידי הנאשם לגבי האירוע ומסקנותיו מבוססות על אמירה זו. ככל שהדברים שנמסרו לפרופ' טיאנו על האירוע אינם נכונים או אינם מדויקים  ניתן להניח כי ממצאיו היו משתנים.

כך למשל לגבי עובדה אחת, שלטענת פרופ' טיאנו נמסרה לו ע"י הנאשם, שאת אמתותה ניתן לבדוק ללא מאמץ ניכר והנוגעת לשאלת הסיבה לסגירת התיק נגדו.

כפי שראינו ב-3 השורות בהם מתאר פרופ' טיאנו את האנמנזה מצא להדגיש שלאחר 3 שנים של התמודדות עם "גלגלי הצדק" נקבע שמדובר בהאשמת שווא. אלא שאיש לא קבע זאת. התיק נגדו נסגר בהעדר עניין לציבור ולא בהעדר אשמה גם לא לאחר שערר על עילת הסגירה.

 

הנאשם וב"כ תמהים הכיצד נסגר תיק תקיפת שוטרים בעילה של העדר עניין לציבור, אם נמצאו ראיות לאשמה במעשיו. אך תהייה זו לאו תהייה היא. שיקולים רבים מנחים את הפרקליטות בבואה להחליט על סגירת תיק ועל עילת סגירתו. בין היתר ניתן להניח שהעובדה שהנאשם נפגע במהלך האירוע יכולה להטות את הכף להימנעות מהעמדתו לדין בעילה של העדר עניין לציבור.

כך או כך עובדה שגויה זו אף היא עמדה בבסיס ממצאיו של פרופ' טיאנו אשר קבע בחוות דעתו כי הנאשם סובל מ"תסמונת דחק בתר חבלתית" ובלשון העם מתסמונת פוסט טראומה.

 

עובדה חשובה שלא עמדה בפני פרופ' טיאנו בבואו לקבוע ממצאיו היא העובדה שעל פי גרסת השוטר המעורב באירוע המכונן, היה הנאשם תחת השפעת אלכוהול והתנהג בצורה פרועה.

כשעומת פרופ' טיאנו עם גרסתו של השוטר טען כי הנאשם אמר לו שהשוטר הודה מאוחר יותר שהגרסה שמסר אינה נכונה – עובדה שאף לא נטענה על ידי הנאשם לפניי, בעת שפרש בהרחבה את סיפורו על נסיבות האירוע המכונן, וודאי שלא הוכחה.

אבל יותר מכל מה שמערער בעיניי את משקלה של חוות דעתו של פרופ' טיאנו היא העובדה שבחוות דעתו הוא קובע "מדובר באדם אשר עבר אירוע חבלתי בשנת 2011, שיצר קיבעון בתפיסתו את הגורם הפוגע כעוין. פיתח תחושת קורבנות של אזרחים בכלל כלפי אותו גורם", כשהגורם אליו הוא מתייחס הינו המשטרה.

רק בחקירתו הנגדית, על ידי ב"כ המאשימה, הוסיף שהתסמונת מופיעה גם כשהנאשם נתקל בנהגי מוניות ולא רק בשוטרים, שכן המונית קשורה גם לאירוע המכונן וגם בכתב האישום "מופיע בצורה ברורה כי ההתנהגויות שלו מתחילות באירועים במוניות".

מעבר לכך שאין שום קשר למונית באירוע המכונן למעט טענת הנאשם שעמד והמתין למונית כשהשוטרים פנו וביקשו ממנו תעודת זהות אין כל תפקיד באירוע המכונן למונית או לנהג מונית והתרשמתי, עם כל הכבוד לפרופ' טיאנו, שבמקרה זה כשל כשניסה בתחילה להתאים את חוות דעתו לסיפורו של הנאשם ללא כל גיבוי לדבריו, ובסופו ניסה להתאימה גם לעובדות המתוארות באישומים שבכתב האישום, מושא דיונינו, כשהוסיף לתסמונת הפוסט טראומה גם את נהגי המוניות.

 

ראוי גם לציין שכל האירוע באישום הראשון מתייחס לעבירה של ניסיון תקיפה של נהג המונית, שאף שנכנס עם רכבו לתחנת המשטרה שהייתה סמוכה למקום האירוע ואף שהנאשם נחקר בתחנת המשטרה, על ידי איש משטרה, בעקבות תלונת נהג המונית לא התפרץ הנאשם כלפי איש מאנשי המשטרה ולא ברור, אפוא, לאן תיעל את תחושותיו כלפי אנשי המשטרה בעקבות תופעת הפוסט הטראומה ממנה, כטענת פרופ' טיאנו, סובל הנאשם מאז האירוע המכונן והמתעוררת אצלו בעת מפגש עם שומרי החוק.

 

מכל האמור התרשמתי שמדובר בחוות דעת לא מבוססת, לא ראייתית ולא עניינית, כשפרופ' טיאנו מתייחס גם בביטול וכלאחר יד לעובדה, שהוכחה לפניי, לפיה בכל האירועים שבכתב האישום וכנראה גם באירוע המכונן היה הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול.

 

  1. במסגרת הטיעונים לעונש הגישה המאשימה את גיליון הרישום הפלילי של הנאשם ממנו עולה כי לחובת הנאשם רישום אחד ללא הרשעה בגין עבירה של העלבת עובד ציבור אותה ביצע בתאריך 21.7.12.

 

ההגנה הגישה במהלך עדותו של הנאשם לעונש, עדות אליה אתייחס בהמשך, שורה ארוכה של מסמכים לתמיכה בטענותיו, הכול כמפורט להלן:

 

  • תעודת לוחם, אות מלחמת לבנון השנייה
  • שני מכתבי המלצה מרשות שדות התעופה, על תקופת עבודתו שם כמאבטח עד תחילת שנת 2008.
  • מכתב הוקרה מקצינת תלונות הציבור במרחב ירקון על סיועו בתפיסת והרשעת נאשם בגניבה בתאריך 25.9.06.
  • מכתב המלצה מארגון "לתת – הסיוע ההומניטרי ישראלי", על התנדבות הנאשם בארגון, בתקופה ובמועדים שאינם ידועים.
  • שלושה מכתבי הערכה והמלצה מפרקליטים בכירים מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, שם התמחה הנאשם מספטמבר 2010 ועד סוף חודש אוגוסט 2011.
  • תצלום התפרים באוזנו שנפגעה במהלך האירוע המכונן.
  • גיליון טיפול מחדר המיון בביה"ח ע"ש סורסקי בתל-אביב מתאריך 28.3.11, לשם הגיע בעקבות האירוע המכונן.
  • מכתב הפיטורין מרשות שדות התעופה, לפיו הוחלט על פיטוריו החל מתאריך 2.8.11 עקב אי התאמה, לאחר ששהה בחופשה ללא תשלום מיום 1.1.11 ועד 31.7.11.
  • דחיית בקשת הנאשם, לקבלת רישיון נשק מהמשרד לביטחון הפנים.
  • …(פרסומו של ס"ק זה – נאסר בהחלטה שיפוטית)
  • הודעה שנשלחה לנאשם על ההחלטה לסגור את התיק המכונן מהעילה ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתך או העמדתך לדין".
  • פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב, בתת"ע 4700-01-13 [פורסם בנבו] אשר מצא לזכות את הנאשם מעבירות התעבורה אשר יוחסו לו, לאחר שקבע כי התרשם כי "יש ממש בטענת הנאשם בדבר מניעים אישיים שהובילו לאירוע שהחל כעבירה קלה יחסית והסתיים במעצרו של הנאשם".
  • החלטה בתת"ע 4700-01-13 [פורסם בנבו] לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ההגנה של הנאשם, בין היתר נוכח התרשמות בית המשפט, כאמור לעיל, כי הוכח שעדי התביעה פעלו ממניעים פסולים.
  • הסכם פשרה, בין הנאשם לבין 5 נתבעים ובהם משטרת ישראל, אשר קיבל תוקף של פסק דין בתא"מ 1189-02-14, [פורסם בנבו] לפיו הוסכם שמשטרת ישראל תפצה את הנאשם בסכום של 30,000 ₪ (ולא כטענת הנאשם לפיה המדינה לא ביקשה חסינות על השוטרים נגדם הוגשה התביעה והם חויבו לשלם).

נסיבות האירוע שהובילו להסכם הפשרה אינן עולות מהמסמך שהוגש, אך לטענת הנאשם מדובר בתביעה נגד השוטרים שהיו מעורבים באירוע בגינו הוגש נגדו כתב האישום בעבירות התעבורה מהן זוכה, כאמור במסמך יב'.

  • תמצית החלטה מתאריך 20.8.17, לכאורה של נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (ההחלטה שהוגשה אינה חתומה), לפיה נמצאה תלונתו של הנאשם נגד החלטת מח"ש, שלא לפתוח בחקירה פלילית כנגד שוטרים על אף שתקפו אותו ו"תפרו" לו תיק, מוצדקת. בעקבות הנחיית נציב תלונות הציבור הודיעה מח"ש על פתיחת חקירה פלילית כנגד השוטרים.

האירוע המדובר הוא מושא פסק הדין של בית המשפט לתעבורה המוזכר לעיל.

  • אישור מאוניברסיטת תל-אביב על זכאותו של הנאשם לתואר "מוסמך אוניברסיטה במשפט פלילי" (M.).
  • מכתב המלצה מד"ר ינון היימן, עו"ד ופסיכולוג, אשר הכיר את הנאשם בהיותו סטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב , שם הרצה בקורס דיני תעבורה – פרקטית מעשית ומתייחס בהמלצתו לציון אותו קיבל הנאשם בקורס ולהתרשמותו ממנו.
  • כרטיס טיפולים של הנאשם במרפאת "מכבי טבעי", שם עבר הנאשם סידרה של 15 טיפולים מספטמבר 2013 ועד תחילת פברואר 2014 וטיפול אחד נוסף בחודש ספטמבר 2017.
  • הודעה שקיבל הנאשם מלשכת עורכי הדין לפיה דחה בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין את ערעור ועדת האתיקה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז ת"א, שלא להשעותו חרף הרשעתו בעבירות מושא התיק הנדון (החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין לא הוגשו).
  • לאחר הדיון בו העיד הנאשם על האירוע המכונן מנקודת מבטו ולאחר שנחקר נגדית על ידי ב"כ הנאשם הגיש, בהסכמת בית המשפט, מכתב ממשטרת ישראל, הנושא את התאריך 17.5.15, לפיו נדחתה דרישתו לפיצוי בגין האירוע המכונן.

מכתב זה מתייחס גם למכתבו של הממונה על ענייני עררים בפרקליטות המדינה שדן בערר שהגיש הנאשם על ההחלטה לסגור את התיק נגד השוטרים שהיו מעורבים באירוע, בו פורטו מכלול הראיות בתיק. מכתב אותו בחר הנאשם שלא להגיש ואף התנגד להגשתו על ידי המאשימה.

 

  1. מלבד שורת המסמכים שהוגשו, חוות הדעת והעדות של פרופ' טיאנו, העידו, מטעם ההגנה, עובר לטיעונים לעונש, כולל לשאלת ההרשעה, הנאשם עצמו ועו"ד אמיר גור (להלן: "עו"ד גור").

 

עו"ד גור העיד על כך ששירת במשטרה כ-38 שנים והשתחרר בדרגת תת ניצב. חבר בלשכת עורכי הדין מזה כ-5-6 שנים, עוסק בפרקטיקה פרטית, חבר במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ויו"ר ועדת המשטרה של הלשכה.

את הנאשם הכיר, לדבריו, כשהגיע מטעם המחלקה לייעוץ משפטי של המשטרה להליך גישור בתביעה לפיצויים שהגיש הנאשם נגד המדינה. בהמשך התחיל לפגוש אותו בפעילויות של לשכת עורכי הדין ולאורך השנים למד שמדובר בטיפוס מורכב.

כחודש טרם הגעתו למסירת עדות פגש, לדבריו, את הנאשם שסיפר לו בשיחת אקראי שכל התנהגותו "נובעת מאירוע היסטורי, יתכן טראומטי, שגורם לו כל פעם להיכנס למצב הנפשי רגשי הזה, בעיניי מיותר. אמרתי לעצמי וגם לו שאולי עכשיו אני מבין את התופעה הדי נדירה הזאת של איש נורמטיבי, שלא מפספס הזדמנות לריב עם אנשי חוק".

מחקירתו הנגדית הובן שהעד לא קרא את כתב האישום ולא היה ער למעורבותו של הנאשם גם בעבירות איומים וניסיון תקיפה של נהגי מוניות.

 

הנאשם העיד במשך קרוב לשעתיים, במהלכן פרש את נסיבותיו האישיות – החל מבית הוריו, עובר דרך עבודתו רבת השנים כמאבטח ברשות שדות התעופה עד לפיטוריו, לימודיו בפקולטה למשפטים בתל-אביב, וסיום התואר השני בהצטיינות, התמחותו בפרקליטות המדינה, במחלקה הכלכלית, התנדבותו בארגון לתת ועד לנישואיו והמתנתו ללידת ילדו הראשון – הנתמכות ברובן במסמכים שהגיש ופורטו בהרחבה בסעיף 7 לעיל.

אך מרבית עדותו סבה סביב תיאורו את האירוע המכונן, מנקודת מבטו, השלכותיו עליו ועל התנהגותו כלפי שוטרים, כשכל ניסיון של ב"כ המאשימה להציג תיאור שונה של האירוע נתקל בהתנגדות חריפה של ההגנה, שאף התנגדה להגשת הודעת עד ההגנה במח"ש, לאחר שוויתרה, כאמור לעיל, על עדותו חלף ויתור התביעה על העלאת עדי ההזמה.

בהתייחסו להשלכות האירוע על מצבו, הציג את מכתב הפיטורין שקיבל מרשות שדות התעופה מחודש אוגוסט 2011 וביקש לקשור בין פיטוריו לבין האירוע המכונן והעובדה שנפתחה נגדו חקירה בגין תקיפת שוטר. דא עקא, לא רק שאין בהחלטה כל אזכור של האירוע כרקע לפיטורין, מצוין במכתב הפיטורין שהנאשם שהה בחופשה ללא תשלום, כבר מתאריך 1.1.11 ועד 31.7.11, קרי: החל את החופשה, שעל נסיבותיה לא סיפר דבר בעדותו, קרוב לשלושה חודשים טרם האירוע המכונן ופיטוריו נכנסו לתוקפן כיומיים לאחר תום החופשה ללא תשלום, בתאריך 2.8.11. ומכאן שהקשר בין פיטוריו לבין האירוע המכונן אינו מתיישב בהכרח עם הנסיבות העולות ממכתב הפיטורין.

 

  1. העתירה לביטול ההרשעה:

לאחר שסקרתי בהרחבה את כל החומר שהונח לפניי במסגרת הראיות לעונש, אתפנה לדון תחילה בבקשת ההגנה לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על ביטול ההרשעה.

 

לטענת ההגנה יש להעדיף את האינטרס האישי של הנאשם, הכולל את מצבו הנפשי, כפי שעלה מחוות דעתו של פרופ' טיאנו, ומהחשש הממשי לפגיעה קונקרטית בתעסוקתו של הנאשם, כשמנגד מדובר, לטענתה, במעשים שהינם ברף התחתון של החומרה.

מול טענות אלה טענה המאשימה שיש להתייחס בחומרה לעבירות בהן הורשע הנאשם, במיוחד בכמותן ובהצטברותן, כשמדובר בעבירות אלימות שבוצעו הן כלפי אזרחים וביחוד כלפי שוטרים, באופן "המבטא התנהגות פלילית חמורה ושלוחת רסן הקוראת תיגר על רשויות החוק". כמו כן לטענתה אין מקום לתת משקל כלשהו לחוות הדעת של פרופ' טיאנו, שלדעתה הינה פרטית מוזמנת וככזו מגמתית ומכאן שגם המלצת שירות המבחן המבוססת על ממצאי חוות הדעת של פרופ' טיאנו הינה שגויה ויש לדחותה.

ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי מדובר בנאשם שהורשע לאחר ניהול הוכחות, אינו נוטל אחריות ומשליך את כל האחריות על הקורבנות.

 

לטענת ב"כ המאשימה המלצת שירות המבחן על אי הרשעה לא עונה על אף אחד מהקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב וכי בנסיבות תיק זה העובדה שהנאשם הינו עורך דין במקצועו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין שאלת ההרשעה, ויש להעדיף על פני נסיבותיו האישיות והאינטרס האישי של הנאשם את האינטרס הציבורי.

 

ניתוח טענות ההגנה:

 

כבר בעת בחינת חוות דעתו של פרופ' טיאנו הבעתי את הסתייגותי מממצאיה, משום שלא הוכח שאלה מבוססים על אדנים מוצקים.

 

כאן גם המקום לשוב ולהזכיר את ממצאי האבחון שנעשה לנאשם בשנת 2014 על ידי הקרימינולוג במרכז "התחלה חדשה", כפי שהובא לעיל בהתייחסות לאמור בתסקיר הרביעי ולהערכת הגורמים בשירות המבחן לאורך תקופה ממושכת וגם לאחר קבלת חוות דעתו של פרופ' טיאנו, על דפוסי השימוש לרעה של הנאשם באלכוהול והשפעתם עליו.

 

איני מתעלמת מתחושות העוול שחש הנאשם מול התנהגות השוטרים כלפיו באירועים שונים, תחושות שבחלקם אף הוכחו וזיכו את הנאשם בפיצויים מהמדינה, אך דווקא האירוע המכונן מבוסס על גרסת הנאשם בלבד, ללא כל תימוכין, כשכאמור כל ניסיון של ב"כ המאשימה לערערה נתקלה בהתנגדות נחרצת של הנאשם ובא כוחו.

לא זאת אף זאת, דווקא בגין האירוע המכונן לא הגיש הנאשם תביעה אזרחית לפיצויים אף שהגיש תביעות כאלה בגין אירועים מאוחרים יותר ושלטענתו אף היו חמורים פחות מבחינתו. בתגובת ההגנה לתגובת המאשימה לבקשת הנאשם להגיש מסמך נוסף, מאשר למעשה הנאשם כי לא פעל להגשת תביעה אזרחית בגין אירוע זה, ותוך ניסיון  לעוות את שאלת ב"כ המאשימה וכוונתו בהצגתה, כאילו הטיח בו שלא פעל כלל בעקבות אירוע זה, כשלמעשה חקר אותו רק לעניין אי הגשת תביעה אזרחית, ציין בסעיף 12 לתגובתו כי "פנה באמצעות עו"ד בדרישה למשטרת ישראל בשנת 2015 אך לא פעל שוב עם דחיית דרישתו ע"י המשטרה לאור הדחקתו זו (את מצבו הנפשי – ה.נ.) ולא קידם את דרישתו באמצעות תביעה לביהמ"ש".

 

אכן, לא סברתי ואף עתה איני סבורה כי הפורום הראוי, לבירור נסיבות האירוע המכונן וקביעת עובדות נחרצות לגביו, הוא במסגרת הטיעונים לעונש, אך משהרחיב הנאשם בעדותו לעניין העונש דווקא בתיאור אירוע זה וכשפרופ' טיאנו משתית את ממצאיו לגבי מצבו הנפשי של הנאשם על אירוע זה, היה ראוי שלפחות הנאשם יתייחס לחומר שסתר את גרסתו ושעלה, כפי שניתן היה להבין מחקירתו הנגדית של הנאשם בעניין אירוע זה, לא רק מפי עדי ההזמה שהמאשימה ביקשה להביא אלא גם מעדותו של מי שההגנה ביקשה לזמן כעד הגנה מטעמה.

 

התפרצותו של הנאשם כלפי ב"כ המאשימה כשביקש לחקור על עובדות אלה את פרופ' טיאנו, עד שנאלצתי לפנותו מהאולם, כמו גם התנגדות ההגנה  להתייחס לעובדות ולתיאור שונה של האירוע, שכללה גם התנגדות להגשת חומר מתיק האירוע המכונן, כולל עדותו של עד ההגנה שהיה עד לאירוע, כפי שעלה מטיעוני הצדדים, עוררה אצלי לפחות תחושה שתיאור האירוע על ידי הנאשם אינו משקפו נאמנה.

 

כך גם חשבו גורמי הפרקליטות שבסופו של יום לא סגרו תיק זה בהעדר אשמה, כטענת הנאשם בפני פרופ' טיאנו כפי שעולה מחוות דעתו.

יתרה מכך, הנאשם לאורך כל ניהול התיק לא הודה בביצוע מעשים פליליים נגד השוטרים, כפי שאלה הוכחו בסופו של דבר וקיבלו ביטוי בהכרעת הדין, וגם בפני שירות המבחן לא לקח אחריות על מעשיו ודבק בכפירתו בביצוע העבירות של תקיפת השוטר והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

הדגש מושם דווקא על העבירות כלפי השוטרים שביצע הנאשם משום שהן, לדעת פרופ' טיאנו, המדגיש בחוות דעתו שהנאשם סובל מתסמונת פוסט טראומה הנובעת מהתנהגות השוטרים כלפיו מהאירוע המכונן "שיצר קבעון בתפיסתו את הגורם הפוגע כעוין" והיא מופיעה באופן המשמעותי ביותר כשהוא נתקל בשוטרים והן לדעת המטפלת במסגרת המרכז "התחלה חדשה", (המוזכרת בתסקיר השלישי מתאריך 26.9.17), אשר ניתנה בעקבות חוות הדעת של פרופ' טיאנו, ואשר אף הגדילה לעשות כשקבעה כי הנאשם סובל "מתסמיני פוסט טראומה עזים ועמוקים המתפרצים ביתר שאת כאשר פוגש בשוטרים" – העבירות שמבצע הנאשם בעיקר כלפי שוטרים, נובעים ממצב הפוסט טראומה ממנו הוא סובל.

 

דא עקא הנאשם, כאמור, הן במהלך ניהול ההוכחות והן בפני שירות המבחן כפר בפגיעה כלשהי בשוטרים.

ממה נפשך, מה ניתן, אפוא, ללמוד מכך שהנאשם מטיל יהבו על ממצאים אלה לגבי מצבו הנפשי – שהרי הוא כלל אינו מודה שפגע בשוטרים או הפריע להם בעת מילויי תפקידם. האם מבקש הנאשם שלא נאמין להכחשתו או שמא רוצה לומר אם הורשעתי "במה שלא עשיתי", אז לפחות נתייחס למעשים אלה כאילו נעשו מתוך מצב של פוסט טראומה הקשורה בהתנהגות השוטרים כלפי? – טענה והיפוכה – לא עשיתי ואם עשיתי הרי שזה בגלל הפוסט טראומה כתוצאה מהאירוע המכונן.

התרשמתי מקריאת כל התסקירים שגם דעתה של קצינת המבחן לא לגמרי נוחה מממצאי חוות הדעת ומהתרשמות המטפלת, כשלהתרשמותה יש משקל ניכר להיות הנאשם תחת השפעת אלכוהול על התנהגותו בכל האירועים.

בסופו של יום בתסקיר האחרון, לאור חוות דעתה של המטפלת במרכז "התחלה חדשה" ומשום שהנאשם אכן החל לשתף פעולה עם גורמי הטיפול במרכז "התחלה חדשה" התרשם שירות המבחן כי הנאשם מגלה תחילה של גמישות מחשבתית ומגלה מחויבות לטיפול בו החל מתוך מוטיבציה פנימית, אף שעדיין מתקשה להכיר בהתנהגותו הפוגענית ומגלה ריכוז עצמי גבוה ואף מתקשה להבחין במצבי הסיכון הנוספים המזומנים לו במסגרת עבודתו, המליץ לבטל את הרשעתו ולהטיל עליו צו מבחן למשך שנה וחצי וצו של"צ בהיקף של 200 שעות, בעיקר לאור החשש לפגיעה תעסוקתית בו במידה ויורשע, היעדר הרשעות קודמות והירתמותו לטיפול שלהתרשמותם יש בו כדי להפחית את הסיכון בעניינו.

בטרם אתייחס לשאלת מקומו של החשש לנזק קונקרטי, על דרך של פגיעה תעסוקתית, במכלול השיקולים לסיום ההליך באי הרשעה במקרה הנדון לפניי, אפנה לבחון את סמכותה של לשכת עורכי הדין שלא לקבל מועמד לשורותיה מכוח סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין") וסמכות בית הדין המשמעתי להורות על השעיית עורך דין מחברותו בלשכה מכוח סעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין.

 

סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין קובע:

 

"(א) הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו –

  • אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך-דין;
  • אם נתגלו עובדות אחרות – בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת – והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך-דין;"

 

מהוראת חוק זו ניתן ללמוד כי הרשעה לבדה אינה פוסלת אוטומטית, את מבצע העבירה, מהימנות על חברי לשכת עורכי הדין וכי ההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעת הלשכה.

מאידך הימנעות מהרשעה בעבירה, שלדעת הלשכה מבצעה אינו יכול להימנות על חבריה, אינה מהווה הגנה מפני סירוב הלשכה לקבל לשורותיה, כחבר בלשכה, מי שנמצא אשם בביצועה.

 

סעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין מונה את סוגי העונשים שבסמכות בית דין שמעי להטיל על נאשם שהורשע בשל עבירת משמעת, ביניהם מציין את האפשרות להטלת השעיה לתקופת קצובה.

יש להניח כי הוראות סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין עומדות כנר לרגלי חברי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בבואו לגזור את דינו המשמעתי של מי שהורשע או נמצא אשם בהליך פלילי, בהתאם לסמכותם על פי סעיף 68 ובהוראות המתאימות של סעיף 69 לחוק לשכת עורכי הדין.

השיקולים המנחים לאי הרשעה:

 

  1. הכלל הוא כי אדם בוגר העובר עבירה, יש להרשיעו בדין והימנעות מהרשעה היא חריג לכלל זה.

בר"ע 432/85, גדעון רומנו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.8.1985), קבע כבוד השופט שמגר כי רק כאשר קיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות סטייה מן הכלל, ניתן לסיים הליך פלילי באי הרשעה, וכלשונו :

 

"בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי, לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בד"כ ההכרעה, לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר, בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין, לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה".

 

בע"פ 2083/96, כתב נ. מדינת ישראל, פד"י נב (3) 337 (להלן: "הלכת כתב") נקבעו קריטריונים מנחים להטלת צו מבחן ללא הרשעה.

 

כבוד השופטת דורנר קבעה מבחן בן שני תנאים להימנעות מהרשעה:

 

"ראשית, על הרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים, על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".

 

כבוד השופט ש. לוין חזר על הכלל לפיו יש להרשיע נאשם שנמצא אשם בביצוע עבירה וקבע קווים מנחים ומדריכים על פיהם ישקול בית המשפט אם ראוי לנקוט בחריג ולהורות על סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה, כאשר על כפות המאזניים עומד מחד עניינו של הנאשם בשיקומו ומאידך, עומד האינטרס הציבורי.

 

בין השיקולים שמנה, המתייחסים לשיקומו של הנאשם, עומדים השיקולים הבאים:

האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם, חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה, מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד, מידת הפגיעה של העבירה באחרים, הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות, האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או שמדובר בהתנהגות מקרית, יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה, משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.

 

מנגד, ציין את השיקולים שבאינטרס הציבור, ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.

 

הנטל לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום של הנאשם, המצדיקים חריגה מהכלל, גוברים על השיקולים שבאינטרס הציבורי מוטל על כתפי הנאשם.

 

בחנתי האם עמד הנאשם בנטל המוטל עליו לשכנע כי מתקיימים במקרה שלו שני התנאים המצטברים, שנקבעו בהלכת כתב, גם על פי המבחנים שמנה כב' השופט ש. לוין, שבכוחם להביא למסקנה, שבנסיבות המקרה ראוי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לסיים את ההליך הפלילי שבפניי על דרך של שיקום ללא הרשעה.

 

התנאי הראשון – חשש לפגיעה חמורה בשיקום הנאשם-

 

לאור מקצועו של הנאשם ותחום העיסוק בו בחר הנאשם – לשמש כעורך בתחום הפלילי – ישנה אפשרות, אולי אף ברמה גבוהה של הסתברות, שאם יורשע תיפגע יכולתו לעסוק, ולו לתקופה מסוימת במקצועו, אם יסבור בית הדין המשמעתי שראוי להטיל עליו עונש השעיה בגין מעשיו, בהם נמצא אשם.

עד היום, כך על פי עדותו של הנאשם, דחו שתי הערכאות של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין את עתירת הלשכה להורות על השעייתו הזמנית ולא מן הנמנע כי כך יוחלט גם בהמשך, אף שאפשרות זו קיימת.

 

אולם בבואי לבחון את השיקולים שמנה כב' השופט ש. לוין, המתייחסים לשיקומו של הנאשם, מצאתי כי במרביתם נוטה הכף לחובת הנאשם.

אין המדובר בעבירות יחידות של הנאשם – בעברו רישום פלילי ללא הרשעה של העלבת עובד ציבור וכתב האישום הנוכחי מתייחס למספר אירועים שבאו לידי ביטוי בשלושה אישומים שונים.

 

מדובר בעבירות חמורות של אלימות פיזית ומילולית – הן כלפי נהגי מוניות, כשדעתו לא הייתה נוחה מהשירות שקיבל או לא קיבל מהם, והן כלפי משרתי ציבור, האמונים על שלום הציבור ובטחונו, בעת מילוי תפקידם כדין – וכן בשתי עבירות של הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, שאירעו בשתי הזדמנויות שונות.

 

כל העבירות בוצעו, על פי מה שהוכח, בעת שהנאשם היה נתון תחת השפעה, ברמה כזו או אחרת, של חומרים משכרים.

 

אמנם אין קשר בין העבירות לבין מעמדו ותפקידו של הנאשם והן לא בוצעו בקשר עם תפקידו או עיסוקו, אך קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בעורך דין, שייעד עצמו לעסוק בתחום המשפט הפלילי, ומוצא עצמו מעורב בהזדמנויות שונות מבצע עבירות פליליות.

 

אכן עבירות התקיפה שביצע אינן עומדות ברף גבוה של חומרה ומידת הפגיעה לא הייתה גבוהה, אך הפגיעה בשני האזרחים, בין אם מילולית ובין אם בניסיון לפגיעה פיזית, גרמה להם לחרדה ממשית והטילה עליהם פחד עד שנזקקו לקבלת סיוע מהמשטרה.

 

לאור מכלול העבירות שבביצוען נמצא אשם או הורשע ניתן לומר כי ביצוען משקף דפוס התנהגות כרונית ולא התנהגות מקרית.

 

הנאשם, כפי שצוין בתסקירי שירות המבחן, שנפרסו בהרחבה לעיל, אינו נוטל אחריות מלאה לביצוען של רוב העבירות, גם לאחר שהורשע בהן, מחזיק בעמדה קורבנית מול גורמי חוק ומתקשה לגלות אמפתיה למתלוננים.

על פי הערכת גורמי הטיפול בשירות המבחן, כפי שעלה משלושת התסקירים הראשונים, קיים סיכון גבוה להישנות עבירות אלימות, ללא קבלת טיפול. על הערכה זו חזרו גם פרופ' טיאנו והמטפלת האישית של הנאשם במרכז "התחלה חדשה".

נוכח התגייסותו של הנאשם לטיפול במרכז "התחלה חדשה" מציין שירות המבחן בתסקיר האחרון כי להתרשמותו כיום, יש בכך כדי להפחית הסיכון בעניינו.

 

עם זאת שירות המבחן לא נאמר בתסקיר "ברחל בתך הקטנה" כי הרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו, אף כי מציין את החשש לפגיעה תעסוקתית בו אם יורשע – הא ותו לא – ולכך התייחסתי לעיל.

 

נראה, אפוא כי כבר בשלב הראשון של הערכת החשש לפגיעה חמורה בשיקום הנאשם, על פי הקריטריונים שהותוו בפסיקה, ניתן לקבוע כי לא מתמלא בעניינו של הנאשם התנאי הראשון.

 

התנאי השני – סוג העבירה ונסיבות המקרה –

 

הנאשם, הורשע, כאמור, בשלושה אישומים שעניינם בעבירות אלימות פיזית ומילולית, וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקיד, הכול כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין והוזכר במסגרת גזר הדין.

נסיבות ביצוען של כל אחת ואחת מהעבירות, בקצירת האומר, היו כשהנאשם היה נתון תחת השפעת אלכוהול.

על החומרה היתרה הגלומה בביצוען של עבירות כלפי עובדי ציבור בכלל וכלפי שוטרים בפרט בבואם לבצע את תפקידם כדין, כבר חזרו ושנו בתי המשפט בערכאות השונות, וכך קבע כב' השפט ס. ג'ובראן ברע"פ 1922/11 יניב רחמימוב [פורסם בנבו] (17.3.2011) "אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה […] הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק 'וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו' (ע"פ 500/87 בורכוב נ' מדינת ישראל  [פורסם בנבו] (8.3.1988))".

איני מתעלמת מהתייחסות ההגנה לפס"ד זה ולאחרים אליהם היפנה ב"כ המאשימה, אך איני מבקשת, לפחות בשלב זה, ללמוד מפסק דין זה על העונש הראוי להטיל על הנאשם, אלא רק על החומרה בה מתייחסים בתי המשפט לעבירות אלה, שבאופן חריג מצא המחוקק לקבוע לצידן ענישה של מאסר חובה.

איני מתעלמת גם מהעובדה שחרף ההוראה שבחוק העונשין נקבע גם בפסיקה של בית המשפט העליון כי לא ראוי לקבוע כלל גורף לפיו בעבירה שנקבע לה עונש מינימאלי אין מקום להימנע מהרשעה ומכך שבתי המשפט מצאו לא אחת גם בעבירות אלה, שנעברו כלפי שוטרים, לסיים את ההליכים באי הרשעה.

 

בבואנו לבחון האם במקרה זה נוטות כפות המאזניים לעבר העדפת עניינו של הנאשם בשיקומו, או לכיוון העדפת האינטרס הציבורי, על פי הקריטריונים שמנה כב' השופט ש. לוין בהלכת כתב, והמתייחסים לשיקומו של הנאשם, אנו מוצאים, כאמור לעיל שברוב הקריטריונים נוטה הכף לחובת הנאשם, כשלאלה מצטרפים גם השיקולים שבאינטרס הציבורי, שמנה כב' השופט לוין, ובהם סוג העבירות בהן הורשע, חומרתן, מעצם טיבן ונוכח נסיבות ביצוען, והאפקט הציבורי של ההרשעה.

מדובר בנאשם שהורשע לאחר ניהול הוכחות, שגם לאחריהן אינו נוטל אחריות על מעשיו, לא בפני שירות המבחן ולא בפני בית המשפט ומשליך את כל האחריות על הקורבנות, מורשע בשלושה אישומים, המכילים סך הכול חמישה אירועים שונים.

 

כאמור, לא נעלמו מעיניי אזכורי הפסיקה שהועלו ע"י ההגנה במסמך שכותרתו "התייחסות הנאשם לפסיקה שהוגשה ע"י המאשימה", בהם מצאו בתי המשפט, לסיים הליכים בגין עבירות כנגד שוטרים באי הרשעה.

מהפניות ההגנה במסמך ניתן ללמוד שבכל המקרים היה מדובר באירוע אחד, חמור פחות או יותר מכל אחד מהאירועים בגינם הורשע הנאשם, אך לא במעשים חוזרים ונשנים, היכולים ללמד על התייחסות בתי המשפט השונים אליהם כאל מעידה חד פעמית, שלא כמקרה שלפנינו.

אין בפסיקה זו כדי לשנות את דעתי על האופן שבו נכון לסיים ההליך שלפניי, שכלל ידוע הוא שכל מקרה נבחן על פי נסיבות ועל פי מהות המעשה ומיהות העושה, על פי המבחנים שנקבעו בהלכת כתב ובפסיקה שבאה בעקבותיה.

 

איני סבורה שניתן לצאת ידי חובת האינטרס הציבורי במס שפתיים בלבד, של ציון החומרה המיוחדת שבעבירות אלימות בכלל וכנגד לובשי המדים בעת מילוי תפקידם בפרט ויש לתת לכך גם ביטוי ממשי בשלב ההכרעה, בשאלת אופן סיום ההליך הפלילי.

אין באמור כדי לשלול את האפשרות, להימנע מהרשעה גם בעבירות דומות לאלה שביצע הנאשם, במקרים המתאימים והנדירים, אך זאת יש לעשות במשורה, בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות, ואין המקרה שלפניי נמנה עליהם.

 

סוף דבר, סוג העבירות בהן הואשם הנאשם ונמצא אשם בביצוען, אינו מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה, על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים, בהם גמול והרתעה.

לפיכך, לא אוכל לאמץ את המלצת שירות המבחן, שכשמם כן הם בגדר המלצה בלבד, מתוך ששיקולי בית המשפט אינם חופפים בהכרח את שיקולי שירות המבחן. בית המשפט מופקד על הראייה הכוללת, ועל ההלימה בין חומרת המעשה לבין תוצאותיו, המכילה גם את אלמנט הגמול וההרתעה הכללי, ואינו מצטמצם בראייתו את שיקום הנאשם בלבד.

בנסיבותיו של המקרה שלפניי, יש לתת משקל מכריע לאינטרס הציבורי ולהבהיר באופן חד את המסר הנורמטיבי, על פני השיקול השיקומי של הנאשם.

 

התוצאה מכל האמור לעיל שאני דוחה את המלצת שירות המבחן ועתירת הנאשם ובא כוחו לסיים את ההליך שלפניי באי הרשעה ומותירה את ההרשעה על כנה.

 

  1. העונש הראוי:

 

ב"כ המאשימה הרחיב בטיעוניו לעונש בתיאור המעשים עליהם נותן הנאשם את הדין, תוך פירוט כל אחד מהאישומים, החומרה שבהתנהלותו, תוך הטלת אימה על נהגי המוניות שחשו לבקש את עזרת המשטרה מפניו והתנהגותו הכוחנית והבריונית בה נקט כלפי אוכפי החוק ואנשי המרות.

לטענת המאשימה העובדה שעבירות אלה של פגיעה בשוטרים בוצעו כל ידי מי שמשמש כעורך דין, המכיר את הדין, מהווה נסיבה לחומרה, כשמצופה כי עו"ד המכיר את הדין יכבד את חוקי המדינה ולא ינהג באלימות או תוקפנות כלפי אזרחים או שוטרים ולא יעשה שימוש בשקרים ובמניפולציות, לפיו הוא עובד בפרקליטות כדי לאיים על נהג המונית שידאג שרישיונו יישלל אם לא יסיע אותו.

בהתאם לעקרון ההלימה ולאור הערכים שנפגעו – שמירה על שלמות הגוף, שלומו כבודו ושלוותו של האדם, שמירה על שלטון החוק ונציגי רשויות שלטון החוק, היכולת של אנשי אכיפת החוק לבצע מלאכתם – ומידת הפגיעה בהם ביקש ב"כ המאשימה לקבוע כי יש להתייחס בחומרה לעבירות בהן הורשע הנאשם ולקבוע מתחמים שונים לכל אחד מהאישומים, כמפורט להלן:

ביחס לאישום הראשון – מתחם הנע בין מאסר על תנאי למאסר בפועל קצר שיכול וירוצה בעבודות שירות.

ביחס לאישום השני – מתחם הנע בין 6 חודשים ל-12 חודשים מאסר בפועל.

ביחס לאישום השלישי – מתחם הנע בין 6 חודשים ל-18 חודשים מאסר בפועל.

לסיכום ביקש לדחות את המלצת שירות המבחן על כל חלקיה ולהטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננים ולנפגעים.

 

לתמיכה בעתירתו להשתת עונשי מאסר בפועל בתוך מתחמי הענישה שהציג הגיש אסופת פסיקה ממנה ביקש ללמוד על טווח הענישה ההולם.

 

לטענת ב"כ הנאשם כל האירועים עליהם נותן הנאשם את הדין לפניי וגם האירוע שעניינו הסתיים באי הרשעה אירעו לאחר האירוע המכונן מבחינת הנאשם, אירוע שאין מחלוקת שבמהלכו נפצע הנאשם ונזקק לטיפול רפואי, וכי עד לאותו אירוע היה הנאשם אזרח למופת.

לטענתו ניתן היה להתרשם גם מעדותו של הנאשם על האירוע המכונן כי הוא חווה אירוע טראומטי "על לא עוול בכפו".

לטעמו כל המקרים בהם הורשע אינם ברף הגבוה, כשבאישום השלישי, החמור יותר לכאורה, הפעלת הכוח הייתה תוצאה של מעצר בלתי חוקי והתנהגותו של הנאשם לאחר שנעצר באופן בלתי חוקי נמצאת, אפוא, בתחתית רף החומרה בעבירות של תקיפת שוטרים ומטרות הענישה במקרים של תקיפת שוטרים אינן חלות במקרה זה.

בטיעוניו ביקש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' טיאנו שלטענתו אומצה בסופו של יום גם על ידי שירות המבחן, שרואה שינוי בהתייחסותו של הנאשם לטיפול ומגלה כיום מוטיבציה גבוהה ופנימית להיעזר בגורמי הטיפול, באופן שלדעת שירות המבחן רמת מסוכנתו כיום נמוכה.

עוד הוסיף כי גם גורמי הטיפול, שלא כמו בתחילת ההיכרות עם הנאשם, הגיעו לאחר אבחון נוסף למסקנה שלנאשם אין בעיית אלכוהול.

בטיעוניו פרש את נסיבותיו האישיות של הנאשם – מדובר בבחור צעיר שנישא לא מכבר, רעייתו בהריון, עורך דין מצוין שכל עתידו לפניו, עבר תקופה קשה בעקבות האירוע המכונן, הן מבחינה נפשית והן בתחום התעסוקתי, כשבסופו של יום ועדת המתמחים התירה לו להתמחות. מאותה תקופה החל הנאשם להיות סוג של רודף צדק, אולי יתר על המידה, שירת 3 שנים בצנחנים, שימש כ-7 שנים מאבטח בחטיבת הביטחון בנתב"ג, התמחה במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות, התנדב.

 

עוד הצביע על חלוף הזמן מאז האירועים בין השנים 2011-2013 ועד היום, כשלטענתו מרבית התקופה שחלפה מאז הגשת כתב האישום נעוצה בניהול ההליך המשפטי ובבקשות הדחיה של שירות המבחן.

 

בהתייחסו למתחם העונש ההולם ציין שבאף אחד מהמקרים לא קדם תכנון לביצוע המעשים וביקש לאמץ את אבחנת שירות המבחן לפיה הנאשם סובל מפוסט טראומה, כתוצאה מהמצוקה הנפשית ממנה סבל, לתחושתו, עקב ההתעללות שחווה מצד השוטרים.

באשר לפרמטרים לקביעת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם שב על עתירתו לביטול ההרשעה מהחשש לפגיעה במטה לחמו של הנאשם כשלצד זה מנה את מעלותיו כפי שהוזכרו לעיל.

 

לדעת ב"כ הנאשם המתחמים להם עתרה המאשימה הינם "יותר ממופרכים", כטענתו, כשאינם לוקחים בחשבון את חלוף הזמן ואת האמור בתסקירי שירות המבחן אותם ביטל ב"כ המאשימה במחי יד.

 

לסיכום, ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ובכל מקרה ככל שיקבע בית המשפט מתחמי ענישה יש להתחשב בסיכויי השיקום הגבוהים ולהסתפק בעונש צופה פני עתיד, שכן לטעמו אף אחד מהאישומים אינו מצדיק רף ענישה העולה על מאסר על תנאי.

לחיזוק טענתו הגיש רשימה של אזכורי פסיקה, לגבי עונשים שניתנו בגין עבירות כנגד שוטרים על ידי ערכאות שונות, תוך ניתוח הפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה והטחת ביקורת על עצם הבקשה להתייחס אליהם בקביעת מתחמי הענישה.

הנאשם בחר להשתמש בזכותו לומר את המילה האחרונה במסגרת הטיעונים לעונש ובסיכום דבריו טען כי אין זה נכון שהוא "מפיל" על אחרים את האשמה, שכן, כדבריו, גם הוא יכול היה לנהוג אחרת וכי כיום הוא נמצא במקום אחר ואינו עוד אותו בן אדם שהיה.

 

  1. קביעת מתחמי הענישה והעונש ההולם בתוך מתחמים אלה:

 

עקרון ההלימה, בין מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו, נקבע בתיקון 113 לחוק העונשין כעקרון מנחה בענישה.

לצורך קביעת העונש הראוי יש לקבוע את מתחם העונש ההולם, תוך שימת דגש על שלושה פרמטרים:

  • הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו;
  • מדיניות הענישה;
  • נסיבות הקשורות בעבירה.

 

  1. הערכים המוגנים שנפגעו בכל שלושת האירועים הם הערך של שמירה על בטחונו ושלום גופו של אדם, הגנה על האוטונומיה על גופו ועל שלוות נפשו של אדם, בכלל ושל אנשי כוחות הביטחון, האמונים על שמירת הסדר והביטחון הציבורי, בפרט.

וכך מתייחסת הפסיקה לצורך להגן על אוכפי החוק ושומריו "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפים ומאיימים" (ראה ע"פ 500/87 בורכוב נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו(8.3.1988)) "בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדיי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם" (ראה רע"פ 2660/05, יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו(13.8.2008)).

 

אף שניתן היה, אולי, להגדיר את מידת הפגיעה בערכים המוגנים, בכל אחד ואחד מהאירועים והאישומים, בנפרד כנמוכים, הרי שבהצטברותם, כשאין מדובר במקרה יחיד או במעידה חד פעמית, אם נטה את הכף לצד הקולא, ניתן יהיה לומר כי מידת הפגיעה בערכים אלה הינה בינונית.

על מנת ללמוד על מדיניות הענישה הראויה הגישה המאשימה אסופת פסיקה, ביניהם גם כאלה שלצד עבירות האלימות כלפי שוטרים, איומים עליהם או הפרעה במילוי תפקידם, גם עבירות נוספות וחמורות וביקשה להקיש מהם על העונש הראוי לנאשם ולקבוע על יסודם את מתחם העונש ההולם.

 

ההגנה התייחסה לכל אחד ואחד מפסקי הדין שהוגשו על ידי המאשימה ואף התרעמה לא אחת על בקשת המאשימה להסתמך על אותם פסקי דין והציגה מטעמה מספר אזכורים בהם הקלו בתי המשפט על מבצעי עבירות אלה.

 

עיינתי בכל הפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה וקראתי את אזכורי הפסיקה עליה ביקשה ההגנה לסמוך טיעוניה להקלה בעונשו של הנאשם.

 

אמנם, הפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה בחלקה מתייחסת למקרים החמורים פי כמה מאלה אותן ביצע הנאשם, אך ניתן ללמוד מהם ומהעקרונות שנקבעו בהם לגבי האופן בו יש להתייחס לעבירות אלה וניתן לגזור מהם את העונש ההולם למקרה שלפניי.

 

ככל שניתן היה ללמוד מאזכורי הפסיקה שנפרשו על ידי ההגנה, ברוב המקרים מדובר היה על אירוע אחד, ולא בשלושה אישומים, הכוללים 5 אירועים  שונים ובכל מקרה לא ניתן היה ללמוד מהאזכורים מה היו הנסיבות המיוחדות שהובילו את בתי המשפט להקל באותם מקרים.

 

לגבי הנסיבות הקשורות בעבירה הרי שאלה פורטו בהרחבה הן בהכרעת הדין והן במסגרת גזר הדין לעיל, ואציין רק זאת כי בכל שלושת האישומים ובכל האירועים היה הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול שכתוצאה מכך נהג באלימות ואיומים נגד שני נהגי מוניות בשני אירועים שונים, כשבאחד המקרים תקף גם את השוטר שביקש ממנו לצאת מהמונית, לאחר שנהג באלימות מילולית כלפי הנהג, והפריע לו במילוי תפקידו ובאירוע מושא האישום השלישי הפריע לשוטרים עד שנאלצו להובילו לתחנת המשטרה ושם לאחר שתוחקר ונשלח לביתו, חזר על עקבותיו והתעמת עם השוטר כשבסופו של יום גם תקף אותו.

מקובלת עליי טענת ההגנה כי באירוע מושא האישום השלישי תקיפת השוטר נעשתה לאחר שעצר את הנאשם וכבל אותו שלא כדין וכי יש לתת לכך משקל נכבד לקולא בין יתר שיקולי הענישה.

 

  1. לאחר שפירטתי את המסגרת לקביעת מתחם העונש ההולם אני קובעת את מתחמי הענישה לכל אחד ואחד מהאישומים כדלקמן:
    • האישום הראשון – בין מאסר על תנאי למספר חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בעבודות שירות;
    • האישום השני – בין מספר חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בעבודות שירות, ל-10 חודשי מאסר בפועל;
    • האישום השלישי – בין מספר חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בעבודות שירות, ל-10 חודשי מאסר בפועל.

 

  1. לסיכום:

 

אם בשאלת הרשעתו של הנאשם נטתה הכף לכיוון הרשעתו של הנאשם, הרי שבבואי לגזור את דינו אביא בחשבון שיקוליי לקולא, לצד השיקולים לחומרא אותם מניתי לעיל, את הטעמים העומדים לזכותו ובהן, נסיבותיו האישיות, היעדר הרשעות קודמות, התנדבותו, הפגיעה האישית והמקצועית שעשויה להיגרם לו כתוצאה ממעשיו, כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי להרשיעו, חלוף הזמן ובעיקר השתלבותו בטיפול והפרוגנוזה החיובית של גורמי הטיפול ושירות המבחן.

באיזון בין השיקולים לחומרא ולקולא אשלב בין עקרונות הגמול וההרתעה לבין עקרון השיקום ואגזור את דינו ברף התחתון של מתמחי הענישה שקבעתי, לאחר שנמצא מתאים לריצוי מאסר בפועל בעבודות שירות.

 

  1. בשוקלי, אפוא את נסיבות המקרה וטיעוני הצדדים ובאיזון שבין חומרת מעשיו של הנאשם, לבין שיקולי הזכות שמניתי, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:

 

  • 4 חודשי מאסר בפועל, אותם ירצה בעבודות שירות, בבית החייל ברח' הרואה 8 ברמת גן, בהיקף של 5 ימים בשבוע, 7.5 שעות עבודה יומיות.

תחילת ריצוי עבודות השירות בתאריך 8.4.18 במועד זה יתייצב הנאשם בשעה 08:00 בפני הממונה על עבודות שירות במפקדת מחוז מרכז לצורך קליטה והצבה.

מובהר לנאשם כי במקום עבודת השירות מתבצעת ביקורת ואם לא יעמוד בתנאי המקום, הוא עלול לרצות את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח.

 

  • מאסר על תנאי למשך 5 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מהיום.

 

  • הנאשם ישלם קנס בסך 7000 ש"ח או 2 חודשי מאסר תמורתו.

 

  • ניתן בזה צו מבחן למשך 18 חודש מהיום.

 

  • הנאשם ישלם פיצוי בסך 1,500 ₪ לכל אחד מהמתלוננים, יעקב שגיר וכפיר סויסה, שפרטיהם יימסרו למזכירות ע"י המאשימה.

ככל שנמצאים כספים בפיקדון בית המשפט והקשורים לתיק זה ניתן לחלם לטובת תשלום הפיצוי והקנס.

הפיצוי והקנס, כולו או היתרה לאחר קיזוז, יופקדו בקופת בית המשפט ב-3 תשלומים שווים ורצופים החל מ- 1.4.18 ובכל 1 לחודש שלאחריו.

  1. 5129371

 

הנאשם מוזהר שאם לא ימלא אחר צו המבחן מכל בחינה שהיא או יעבור עבירה נוספת, יהיה צפוי לעונש על העבירה שבגללה ניתן הצו.

המזכירות תמציא עותק מגזר הדין לשירות המבחן, אשר יגיש לבית המשפט דו"ח ביניים בתום ששת חודשי המבחן הראשונים.

  1.  
  2. 5129371

 

זכות ערעור תוך 45 יום.

 

 

5129371

54678313

ניתן היום,  ז' אדר תשע"ח, 22 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

הדסה נאור תאריך 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן